הוספת מכשיר חדש

אפשר להשתמש במידע שבדף הזה כדי ליצור את קובצי ה-Makefile של המכשיר והמוצר.

לכל מודול Android חדש צריך להיות קובץ הגדרה שמנחה את מערכת ה-build באמצעות מטא-נתונים של המודול, יחסי תלות בזמן הקומפילציה והוראות אריזה. ב-Android נעשה שימוש במערכת ה-build של Soong. מידע נוסף על מערכת ה-build של Android זמין במאמר Building Android.

הסבר על שכבות build

היררכיית ה-build כוללת את שכבות ההפשטה שמתאימות למבנה הפיזי של המכשיר. השכבות האלה מתוארות בטבלה שלמטה. כל שכבה קשורה לשכבה שמעליה בקשר מסוג 'אחד לרבים'. לדוגמה, לארכיטקטורה יכולים להיות כמה לוחות, ולכל לוח יכולים להיות כמה מוצרים. אפשר להגדיר רכיב בשכבה מסוימת כהתמחות של רכיב באותה שכבה, וכך למנוע העתקה ולפשט את התחזוקה.

שימוש בווריאציות build

כשמפתחים מוצר מסוים, כדאי ליצור וריאציות קלות של גרסת הייצור הסופית. בהגדרת מודול, המודול יכול לציין תגים עם LOCAL_MODULE_TAGS, שיכולים להיות ערך אחד או יותר מתוך optional (ברירת מחדל), debug ו-eng.

אם מודול לא מציין תג (באמצעות LOCAL_MODULE_TAGS), התג שלו יהיה optional כברירת מחדל. מודול אופציונלי מותקן רק אם הוא נדרש על ידי הגדרת המוצר עם PRODUCT_PACKAGES.

אלה וריאציות הבנייה שמוגדרות כרגע.

הנחיות ל-userdebug

הפעלת userdebug builds בבדיקות עוזרת למפתחי מכשירים להבין את הביצועים והעוצמה של גרסאות בפיתוח. כדי לשמור על עקביות בין גרסאות user ו-userdebug, וכדי לקבל מדדים מהימנים בגרסאות שמשמשות לניפוי באגים, מפתחי מכשירים צריכים לפעול לפי ההנחיות הבאות:

• ‫userdebug מוגדר כ-user build עם גישת root מופעלת, למעט:
  • אפליקציות userdebug בלבד שמופעלות רק לפי דרישה של המשתמש
  • פעולות שמתבצעות רק במהלך תחזוקה במצב לא פעיל (בזמן טעינה או טעינה מלאה), כמו שימוש ב-dex2oatd לעומת dex2oat לקומפילציות ברקע
• אל תכללו תכונות שמופעלות או מושבתות כברירת מחדל בהתאם לסוג הבנייה. מומלץ למפתחים להימנע משימוש בכל סוג של רישום ביומן שמשפיע על חיי הסוללה, כמו רישום ביומן של ניפוי באגים או יצירת עותק של ה-heap.
• צריך להגדיר בבירור את כל תכונות הניפוי באגים שמופעלות כברירת מחדל ב-userdebug ולשתף אותן עם כל המפתחים שעובדים על הפרויקט. מומלץ להפעיל תכונות לניפוי באגים רק לזמן מוגבל, עד שהבעיה שאתם מנסים לנפות תיפתר.

התאמה אישית של הגרסה באמצעות שכבות-על של משאבים

מערכת ה-build של Android משתמשת בשכבות-על של משאבים כדי להתאים אישית מוצר בזמן ה-build. שכבות-על של משאבים מציינות קובצי משאבים שמוחלים על ברירות המחדל. כדי להשתמש בשכבות-על של משאבים, משנים את קובץ ה-build של הפרויקט כדי להגדיר את PRODUCT_PACKAGE_OVERLAYS לנתיב יחסי לספרייה ברמה העליונה. הנתיב הזה הופך ל-shadow root שמחפשים בו יחד עם ה-root הנוכחי כשמערכת ה-build מחפשת משאבים.

ההגדרות שהכי נפוץ להתאים אישית נמצאות בקובץ frameworks/base/core/res/res/values/config.xml.

כדי להגדיר שכבת-על של משאבים בקובץ הזה, מוסיפים את ספריית שכבת-העל לקובץ ה-build של הפרויקט באמצעות אחת מהאפשרויות הבאות:

PRODUCT_PACKAGE_OVERLAYS := device/device-implementer/device-name/overlay

או

PRODUCT_PACKAGE_OVERLAYS := vendor/vendor-name/overlay

לאחר מכן, מוסיפים קובץ שכבת-על לספרייה, לדוגמה:

vendor/foobar/overlay/frameworks/base/core/res/res/values/config.xml

כל מחרוזות או מערכי מחרוזות שנמצאים בקובץ השכבה config.xml מחליפים את אלה שנמצאים בקובץ המקורי.

יצירת מוצר

יש הרבה דרכים שונות לארגן את קובצי המקור במכשיר. הנה תיאור קצר של דרך אחת לארגן הטמעה של Pixel.

ב-Pixel מוגדרת תצורת מכשיר ראשית בשם marlin. מתוך הגדרת המכשיר הזו, נוצר מוצר עם קובץ makefile להגדרת מוצר שמצהיר על מידע ספציפי למוצר לגבי המכשיר, כמו השם והדגם. אפשר לראות את כל ההגדרות האלה במאגר device/google/marlin.

כתיבת קובצי make של מוצרים

בשלבים הבאים מוסבר איך להגדיר קובצי make של מוצרים באופן דומה לזה של סדרת מוצרי Pixel:

1. יוצרים ספרייה בשם device/<company-name>/<device-name> למוצר. לדוגמה, device/google/marlin. הספרייה הזו תכיל קוד מקור למכשיר שלכם, יחד עם קובצי ה-Makefile לבנייתם.
2. יוצרים קובץ device.mk makefile שמצהיר על הקבצים והמודולים שנדרשים למכשיר. לדוגמה, אפשר לעיין בdevice/google/marlin/device-marlin.mk.
3. יוצרים קובץ makefile להגדרת מוצר כדי ליצור מוצר ספציפי על סמך המכשיר. ‫makefile הבא לקוח מ-device/google/marlin/aosp_marlin.mk כדוגמה. שימו לב שהמוצר יורש מהקבצים device/google/marlin/device-marlin.mk ו-vendor/google/marlin/device-vendor-marlin.mk דרך קובץ ה-makefile, וגם מצהיר על מידע ספציפי למוצר כמו שם, מותג ודגם.

   # Inherit from the common Open Source product configuration
   $(call inherit-product, $(SRC_TARGET_DIR)/product/core_64_bit.mk)
   $(call inherit-product, $(SRC_TARGET_DIR)/product/aosp_base_telephony.mk)
   
   PRODUCT_NAME := aosp_marlin
   PRODUCT_DEVICE := marlin
   PRODUCT_BRAND := Android
   PRODUCT_MODEL := AOSP on msm8996
   PRODUCT_MANUFACTURER := Google
   PRODUCT_RESTRICT_VENDOR_FILES := true
   
   PRODUCT_COPY_FILES += device/google/marlin/fstab.common:$(TARGET_COPY_OUT_VENDOR)/etc/fstab.marlin
   
   $(call inherit-product, device/google/marlin/device-marlin.mk)
   $(call inherit-product-if-exists, vendor/google_devices/marlin/device-vendor-marlin.mk)
   
   PRODUCT_PACKAGES += \
       Launcher3QuickStep \
       WallpaperPicker
   

   במאמר הגדרת משתנים להגדרת מוצרים מפורטים משתנים נוספים ספציפיים למוצרים שאפשר להוסיף לקובצי ה-Makefile.

4. יוצרים קובץ AndroidProducts.mk שמצביע על קובצי ה-Makefile של המוצר. בדוגמה הזו, נדרש רק קובץ makefile של הגדרת המוצר. הדוגמה הבאה היא מתוך device/google/marlin/AndroidProducts.mk (שכולל גם את marlin, ‏ Pixel, וגם את sailfish, ‏ Pixel XL, שחלקו את רוב ההגדרות):

   PRODUCT_MAKEFILES := \
   	$(LOCAL_DIR)/aosp_marlin.mk \
   	$(LOCAL_DIR)/aosp_sailfish.mk
   
   COMMON_LUNCH_CHOICES := \
   	aosp_marlin-userdebug \
   	aosp_sailfish-userdebug
   

5. יוצרים קובץ BoardConfig.mk makefile שמכיל הגדרות ספציפיות ללוח. לדוגמה, אפשר לעיין בdevice/google/marlin/BoardConfig.mk.
6. ב-Android מגרסה 9 ומטה בלבד, יוצרים קובץ vendorsetup.sh כדי להוסיף את המוצר (ארוחה עסקית) אל הגרסה, יחד עם וריאציה של הגרסה, כשהם מופרדים באמצעות מקף. לדוגמה:

   add_lunch_combo <product-name>-userdebug
   

7. בשלב הזה, אפשר ליצור עוד וריאציות של מוצרים על סמך אותו מכשיר.

הגדרת משתנים של הגדרת מוצר

משתנים ספציפיים למוצר מוגדרים בקובץ ה-Makefile של המוצר. בטבלה מוצגים חלק מהמשתנים שמופיעים בקובץ הגדרת מוצר.

הגדרת ברירת המחדל של שפת המערכת ומסנן המיקום

אפשר להשתמש במידע הזה כדי להגדיר את מסנן ברירת המחדל של השפה ואת מסנן המיקום של המערכת, ואז להפעיל את מסנן המיקום עבור סוג חדש של מכשיר.

מאפיינים

מגדירים גם את שפת ברירת המחדל וגם את המסנן של השילוב של שפה ואזור במערכת באמצעות מאפייני מערכת ייעודיים:

• ‫ro.product.locale: להגדרת הלוקאל שמוגדר כברירת מחדל. הערך הזה מוגדר בהתחלה ללוקאל הראשון במשתנה PRODUCT_LOCALES, אבל אפשר לשנות אותו. (מידע נוסף מופיע בטבלה הגדרת משתנים של הגדרת מוצר).
• ‫ro.localization.locale_filter: להגדרת מסנן של אזור, באמצעות ביטוי רגולרי שמוחל על שמות של אזורים. לדוגמה:
  • מסנן כולל: ^(de-AT|de-DE|en|uk).* – מאפשר רק גרמנית (גרסאות אוסטריה וגרמניה), כל הגרסאות של אנגלית ואוקראינית
  • מסנן בלעדי: ^(?!de-IT|es).* – מחריג את הגרמנית (גרסה איטלקית) ואת כל הגרסאות של הספרדית.

הפעלת המסנן של הלוקאל

כדי להפעיל את המסנן, מגדירים את הערך של מחרוזת מאפיין המערכת ro.localization.locale_filter.

אם מגדירים את ערך מאפיין המסנן ואת שפת ברירת המחדל באמצעות oem/oem.prop במהלך כיול המפעל, אפשר להגדיר הגבלות בלי להטמיע את המסנן בתמונת המערכת. כדי לוודא שהמאפיינים האלה נאספים מהמחיצה של יצרן הציוד המקורי, מוסיפים אותם למשתנה PRODUCT_OEM_PROPERTIES כמו שמוצג בהמשך:

# Delegation for OEM customization
PRODUCT_OEM_PROPERTIES += \
    ro.product.locale \
    ro.localization.locale_filter

לאחר מכן, בסביבת הייצור, הערכים בפועל נכתבים ב-oem/oem.prop, כדי לשקף את הדרישות של היעד. בגישה הזו, ערכי ברירת המחדל נשמרים במהלך איפוס להגדרות המקוריות, כך שההגדרות הראשוניות נראות למשתמש בדיוק כמו הגדרה ראשונה.

הגדרה של ADB_VENDOR_KEYS לחיבור באמצעות USB

משתנה הסביבה ADB_VENDOR_KEYS מאפשר ליצרני מכשירים לגשת לבנייה שניתן לנפות בה באגים (‎-userdebug ו-‎-eng, אבל לא ‎-user) דרך adb ללא הרשאה ידנית. בדרך כלל, adb יוצר מפתח אימות RSA ייחודי לכל מחשב לקוח, והוא ישלח אותו לכל מכשיר מחובר. זהו מפתח ה-RSA שמוצג בתיבת הדו-שיח של הרשאת adb. לחלופין, אפשר להטמיע מפתחות מוכרים בתמונת המערכת ולשתף אותם עם לקוח ה-adb. האפשרות הזו שימושית לפיתוח מערכות הפעלה, ובמיוחד לבדיקות, כי היא מייתרת את הצורך באינטראקציה ידנית עם תיבת הדו-שיח של הרשאת adb.

כדי ליצור מפתחות ספק, אדם אחד (בדרך כלל מנהל הפצה) צריך:

1. יוצרים זוג מפתחות באמצעות adb keygen. במכשירי Google, ‏ Google יוצרת זוג מפתחות חדש לכל גרסה חדשה של מערכת ההפעלה.
2. בודקים את זוגות המפתחות, איפשהו בעץ המקור. ‫Google שומרת אותם ב-vendor/google/security/adb/, לדוגמה.
3. מגדירים את משתנה ה-build‏ PRODUCT_ADB_KEYS כך שיצביע על ספריית המפתחות. ‫Google עושה זאת על ידי הוספת קובץ Android.mk בספריית המפתחות עם התוכן PRODUCT_ADB_KEYS := $(LOCAL_PATH)/$(PLATFORM_VERSION).adb_key.pub, מה שעוזר לנו לזכור ליצור צמד מפתחות חדש לכל גרסת מערכת הפעלה.

זוהי קובץ ה-makefile שבו Google משתמשת בספרייה שבה אנחנו מאחסנים את זוגות המפתחות שנבדקו לכל גרסה:

PRODUCT_ADB_KEYS := $(LOCAL_PATH)/$(PLATFORM_VERSION).adb_key.pub

ifeq ($(wildcard $(PRODUCT_ADB_KEYS)),)
  $(warning ========================)
  $(warning The adb key for this release)
  $(warning )
  $(warning   $(PRODUCT_ADB_KEYS))
  $(warning )
  $(warning does not exist. Most likely PLATFORM_VERSION in build/core/version_defaults.mk)
  $(warning has changed and a new adb key needs to be generated.)
  $(warning )
  $(warning Please run the following commands to create a new key:)
  $(warning )
  $(warning   make -j8 adb)
  $(warning   LOGNAME=android-eng HOSTNAME=google.com adb keygen $(patsubst %.pub,%,$(PRODUCT_ADB_KEYS)))
  $(warning )
  $(warning and upload/review/submit the changes)
  $(warning ========================)
  $(error done)
endif

כדי להשתמש במפתחות הספקים האלה, מהנדס צריך רק להגדיר את משתנה הסביבה ADB_VENDOR_KEYS כך שיצביע על הספרייה שבה מאוחסנים צמדי המפתחות. ההגדרה הזו אומרת ל-adb לנסות קודם את המפתחות הקנוניים האלה, לפני שהוא חוזר למפתח המארח שנוצר ודורש הרשאה ידנית. אם adb לא מצליח להתחבר למכשיר לא מורשה, בהודעת השגיאה תופיע הצעה להגדיר את ADB_VENDOR_KEYS אם הוא עדיין לא מוגדר.